שם, על צלע ההר
- 16 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
על ההר המבהיק, הלבן, אני ואילה גולשות, שתינו בחליפות בצבע סגול שהשאלנו משתי נשים שונות, ובמקרה היו בדיוק באותו גוון.
אנחנו נראות כמו אחת ממשפחות הסקי המצוידות האלו שיש להן הכל תואם, וזה מצחיק אותי.
אני עפה על הביטחון שלה בגלישה ומתענגת על תחושת הגילוח של שלג מדופן ההר, אנחנו פה כבר כמה ימים והמסלול הזה נהיה מוכר, הגוף מזהה את הפניות והשיפועים.
כל כך כיף לעשות סקי.
כל כך טוב לנטוש לשבוע את הארץ, להתרחק, לשכוח מהכל.
הנה הירידה החדה יותר, הגוף מתמלא אדרנלין של ריגוש, משמאלנו חולפת ביעף בקתת העץ שמוכרים בה בירה קרה ושוקו עם קצפת, בסיבוב הבא, אני חושבת, אולי נעצור שם ונקנה משהו לילדים.
אנחנו כבר במורד הצלע כשפתאום, מתוך הבקתה נשמע רעש יריות, ווואט דה פאק, יש שם נשק קל, מישהו דפק צרור, אילה מתחתי מסתובבת אלי בחדות בלי להאט, גם דרך משקפי השמש הענקיים אני רואה את המבט שלה.
מה לעזאזל קרה שם.
אנחנו לכודות בבועה של מצוקה שנמשכת על פני נצח, שנייה, שתיים, מקסימום שלוש. מסביבנו גרמנים, צרפתים, שווייצרים גולשים להנאתם בחליפות צבעוניות, אף אחד לא מגיב לאירוע הירי שכרגע התרחש עשרה מטרים מאיתנו.
אחרי שניה, שתיים, מקסימום שלוש - שתינו מבינות בו זמנית ובלי שהחלפנו מילה, שאלה לא היו יריות.
****
מתי החלטתי ללמוד יוגה רגישה לטראומה?
אולי כשמצאתי את עצמי מתרגמת סיטואציות באופן שלא תאם את המציאות, למשל שם על צלע ההר, או כשמישהו לידי מפהק ותחילת הצליל של הפיהוק נשמע לי כמו אזעקה, או כשצפצוף של רכב גורם לבלוטות הזיעה שלי להתעורר, או כשטנדרים לבנים של טויוטה ממשיכים לדרוך אותי למרות שעברו שנתיים וחצי.
זה כאילו שהעולם שבחוץ מחווט למחשב הפנימי ומשבש את הפעילות. המשמעות של דברים מתעוותת איפהשהוא בדרך, וזה קורה בשברירי שניות.
ההבנה שאם אני מגיבה ככה- אני, שחייתי חיים לגמרי משעממים מבחינה בטחונית באופן יחסי למולדתי (אהובתי)- אז כולם.
------
היום היה היום ראשון לקורס, הקדשנו זמן ארוך לקירקוע, ניסיון לפרק את המילה הקצת הערטילאית הזו ולהוריד אותה לקרקע, ליטרלי.
למשל בקימוט ניירות לכדי כדור, תירגול דריכה איטית, עיסוי ומגע של כפות הידיים בכפות הרגליים, כלים בסיסיים שמובילים במצטבר לחוויה של תיחום וזיהוי:
הנה השוליים של הגוף.
פה אני נגמרת והעולם מתחיל, יש גבול ביניהם.
יש משקל, דריכה, תמיכה שבאה מלמטה.
זה תמיד מקסים אותי: קסם איך שפעולה פיזית מובילה לשינוי במוח, בהכרה בנשמה.
----------
ודבר אחרון לסיכום היום הגדוש הזה, ללמוד יוגה רגישה לטראומה זה המעשה הכי ציוני שעשיתי מזה הרבה זמן.
מדינת ישראל הכואבת, הפצועה, היפהפייה, הקשה, המסוכסכת, האמיצה, הטועה ממש והצודקת כל כך,
אם לא אנחנו נטפל בה, אז מי?
אני מקווה להמשיך לקח חלק בטיפוח ואיזון חיית הפרא המטורפת שהיא חלקת הארץ הזו, דרך עבודה עם האנשים הכל כך מופלאים שמאכלסים אותה (התלמידים והתלמידות שלי!).
מחכה ומצפה בסקרנות להמשך הקורס עם מיכל ירקוני האחת והיחידה (את אחת ויחידה)
תגובות