מחורשה לרצפה

בשנים האחרונות המשפחה שלי ומשפחה נוספת שהם בסטיז שלנו מהתיכון, מושקעים בפרוייקט חיים של בנייה עצמאית: הקמה של בית דו משפחתי, וכחלק מהבית - גם סטודיו ליוגה.

הבנאים המוכשרים הם בעיקר אורי בן זוגי, ואסף בן זוגה של טלי, שגדלו איתנו בטבעון והם השותפים שלנו בדו.

אסף ואורי עבדו בזה כמה שנים במשרה מלאה פלוס פלוס.

אחד בא מעולם העץ ואחד מעולם הברזל.

אחד קרח והשני מתולתל.

שניהם אוהבים להפעיל כלים כבדים, לעבוד בחומרים מסיביים, וליצור דברים במו ידיהם.

חוץ משני הקברניטים, בפרוייקט הזה היו מעורבים עוד הרבה אנשים טובים שעבדו ועובדים איתנו לאורך כל הדרך.

הפוסט הזה מספר את הסיפור שלנו דרך אלמנט אחד בבנייה, שמייצג מאוד את התהליך היצירתי, המרתק, והלא שפוי לפעמים, שהוא עדיין עבודה בתהליך.

 המאפיין המרכזי של כל חלל יוגה הוא רצפת עץ או פרקט.

זה חומר שנעים לזוז ולנחות עליו, הוא בולם זעזועים ובריא לעבודה גופנית לאורך זמן.

הרצפה ביוג סטודיו, חוץ מזה שהיא יפהפייה, יש לה גם סיפור חיים מרתק למדי.

עד לפני כמה שנים היא חיה בעולם (בעולם= ליד אשקלון) בתצורה הזו:

כלומר, מטע של 1000 עצים מסוג פאולוניה. עץ שמראש ניטע כדי שישמש לתעשייה.

פעם היה ענף כזה בהרבה קיבוצים, אבל זה לא ממש תפס בארץ, וחבל.

עצי הפאולוניה גדלים לגובה מרשים תוך שנים ספורות. גם אחרי כריתה העץ צומח בקלות בשנית, אז חסכתי לכמה קוראים להתעצבן על העובדה שכרתנו אותם.

זה עץ יציב, קל משקל, מבודד, עמיד לאש (יחסית לעצים אחרים), ונוח לעבודה.

כשנכנסנו לפרוייקט השאפתני של בניית בית לבד, הבנו שזה חומר שיהיה מעניין לעבוד איתו.

ואז קנינו את המטע הזה במחיר מצחיק, כי הקיבוץ ממש רצה להעיף משם את העצים, ובחורף 2014 אורי ואסף התיישבו שם עם אוהל לכמה שבועות מטורללים.

כל אוהל צריך מרפסת

הפועלים החרוצים למדו תוך כדי תנועה מה כדאי, וגם מה לא כדאי לעשות, כשכורתים 1000 עצים.

טיפ: לא כדאי לכרות שורות שלמות ורק אז להתחיל בפינוי העצים. ובעיקר לא כדאי לעשות את זה בחורף. זה כמו לנסות לשחק דוקים בבוץ עם מקלות באורך עשרה מטר.

כולם רצו להשתתף. מגדול ועד קטנטן.

אחרי עבודה מאומצת של ניסור, גיזום, הפלה והזזת גזעים, חילוץ דברים כבדים מאוד מבוץ (ע"ע הטיפ הקודם), אחרי תיקון מכונות שונות בגשם ועוד שלל בלת"מים והרפתקאות אופייניות, העמיסו בחורינו הטובים את גזעי הפאולוניה על מחפרון שנקנה במיטב כספנו.

כי ילדים גדולים צריכים לשחק בצעצועים גדולים.

כל מחפרון צריך מרפסת

ואז הם הובילו את הגזעים הארוכים בהרבה מאוד נגלות מהדרום לצפון, על גבי משאיות עמוסות.

חגגנו את הגעתם המרגשת של העצים לאזור חיוג 04.

עוד שלב בדרך תם ונשלם!

בנגרייה כל בול עץ עבר עיבוד מצורה גלילית לצורה רבועה.

הנה הגלילי:

ואז זה הפך לרבוע:

והחור שראיתם במרכז הגזע? זה צומח ככה. לא נגענו.

עץ מגניב כאמור.

זה לקח הרבה מאוד זמן. בכל זאת, 1000 גזעים!

התינוק עם המסור החשמלי גדל בינתיים…

את חומר הגלם הזה, שכבר עבר אי אלו גלגולים, הם הדביקו במכבש מיוחד שייצרו בעצמם, לפלטות גדולות,

שהיוו את קירות הבית העתידי שלנו.

על הבית עצמו אפשר לכתוב עוד הרבה… כרגע נתמקד בפרקט.

שלוש שנים אחרי כריתת המטע, חזרנו אל מה שנותר מחומר הגלם כדי להכין ממנו רצפה לסטודיו.

כי למעשה, הפרקט המהודר בדוגמת אידרת דג (FISH BONE) הוכן משאריות הפאולוניה- מהקצוות המעוגלים של בולי העץ.

חתיכות צרות, ארוכות ושטוחות יחסית.

הקליפות נוסרו לחתיכות זהות באורכן,

ואז הוקצעו ונחתכו לצורות מלבניות.

היה צריך להכין 17 חתיכות לכל מטר רבוע. סך הכל בערך 1000 חתיכות עם חיוך בקצה

בשלב הבא, היה צריך לנקות בצורה יסודית את רצפת הבטון של הסטודיו כדי להכינה להדבקת הפרקט

ואז להדביק את חתיכות העץ זו ליד זו

סיימנו עם גימור ישר שתוחם את הדוגמה הזיגזגית הקלאסית:

כרגיל במחוזותינו, כל זה קרה בלחץ זמן היסטרי.

צוות העובדים הרימו ענני אבק בליטוש באמצע הלילה, 36 שעות לפני השיעור הראשון (אומייגאד)

אחרי שעשינו אבק שהספיק לכל השכונה, היה צריך לשאוב אותו, למרוח לכה וללטש.

ו….. טא דא!!!!!!!

יש רצפה!

נ.ב זה היה הפוסט הכי נקרא בבלוג שלי בגרסתו הקדמונית אי אז ב 2017, כשאנשים ממש קראו בלוגים.

מאז עברה הרבה נסורת בדייסונים של הדו-משפחתי שלנו.

ב 2021 עברתי לסטודיו אחר, קומה מעל לסטודיו שבתמונות פה, 

מוזמנים לבוא לבקר, יש בו רצפה לא פחות יפה :)